גזר דין בתיק ת"פ 55039-12-11

הנאשם הודה והורשע  בכך שב- 2.3.2010 שעה 02:20 לערך, הסיע ברכבו  מסוג טרנספורטר שישה תושבי הרשות שאין בידם אישורי כניסה ושהייה כדין, כולם תושבי הכפר שבטין.

אין חולק כי עברו של הנאשם נקי.

במסגרת הסדר הטיעון, שכלל תיקון   כתב האישום, סוכם כי התביעה בכל מקרה תגביל עצמו לחודשיים מאסר בלבד שירוצו בעבודות שירות, כולל רכיבים הרתעתיים, ללא פסילה, ולסניגור האפשרות לטעון חופשי כולל לביטול ההרשעה.

הסניגור תמך בקשתו זו בפסיקה של בימ"ש מחוזי מרכז, שניים מפסקי הדין מתייחסים לערעור על המאסר ולא על ההרשעה. עפ"ג 21197-04-10 דוידי נ' מ"י, עניינו ביטול ההרשעה של נהג מונית שהסיע שניים. הסניגור הפנה להצהרה של המשנה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל, בפני ועדת הפנים, בדיון ב- 9.3.10, עת דנו בהצעת התיקון לחוק, כי אז הוצהר כי המדיניות המשטרתית הינה כי, בפעם הראשונה שנהג מונית ייתפס לא יועמד לדין, ויועמד לדין רק בפעם השניה.

כמו כן נטען כי המדיניות  הופעלה הלכה למעשה כמו כן נטען שהמדיניות נובעת מעמדת פרקליט המדינה. בימ"ש מ חוזי נתן דעתו לכך, בעוד גם הסניגור לא חולק, כי כתב האישום שבפני, הוגש בהתאם למדיניות המשטרתית, לאור הקריטריון הנוסף, שהינו מספר הנוסעים.

בעפ"ג 19536-09-12, עניינו נאשם שנדון לארבעה חודשי מאסר על תנאי, ושל"צ ופסילה, בגין הסעה במונית, ניתן כי בהיותו נהג מונית והרשעה יש לפגוע ביכולת תעסוקתו בעתיד. גם שם הופנו להנחיות היועץ המשפטי. וגם שם נקבע אותן הנחיות לא היה מקום להגיש כתב אישום, לכן ההרשעה בוטלה.

בע"פ 12866-11-10,  מדובר בהעסקה של שוהה בלתי חוקי למשך שעה וחצי בלבד. ביהמ"ש ציין כי באיזון בין הפגיעה שייפגע לחומרת העבירה, אינו מצדיק ההרשעה שאכן בוטלה.

בעפ"ג 8906-01-11, הסעה של שני שוהים בלתי חוקים, נדון למאסר מונתה, קנס בסך 5,000 ש"ח ופסילה.  ב"כ המשיבה הסכים לבטל את ההרשעה.

גם שירות המבחן המליץ על כך, אך ביהמ"ש מצא לנכון להרשיע. לכן הערעור התקבל.

מכאן, שהפסיקה אכן איננה רלוונטית למקרה שבפני, לאור הנסיבות המיוחדות וחומרת העבירה.

באשר למתחם העונשי הראוי בגין עבירה של הסעה.

ביולי 2012 נכנס לתקפו תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 , בדבר הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה.

אף שעבירה זו נעברה בטרם כניסת החוק לתוקף, רוח התיקון שורה על גזרי הדין כדי למנוע אפליה.

העיקרון המנחה הינו עקרון ההלימה, כלומר קיום יחס הולם בין חומרת המעשה, נסיבותיו, ומידת האשם, לבין סוג ומידת העונש המוטל על הנאשם.

המחוקק קבע כי על ביהמ"ש לקבוע מתחם העונש ההולם המעשה, תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה, במדיניות הענישה הנהוגה, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ואלו שאינן קשורות לביצוע העבירה.

למרות האמור, רשאי ביהמ"ש לחרוג מן העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, אולם אם מדובר בעבירות בעלות חומרה יתרה, ניתן לעשות כן אך ורק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, שתפורטנה בגזר הדין, ואם יש מקום להחמיר מעבר למתחם הסבירות, יעשה כן על פי חוו"ד מקצועית או אם לנאשם עבר פלילי משמעותי.

נקבע כי שיקול של הרתעת הנאשם או הרבים, לא יצדיק חריגה ממתחם העונש ההולם.

כמו כן, אם הנאשם הורשע בכמה אירועים, יקבע מתחם עונש הולם, ויגזר הדין לכל אירוע, ויקבע מידת חפיפתם או הצטברותם.

תיקון 113 לחוק לטעמי  הציב אמות מידה, שאמורות לעמוד כנר למול עיני השופט,  בעת גזירת הדין, אשר יש בהן לקבוע סדרי חשיבות ועדיפות, ומשקל ראוי, לצורך גיבוש  מגמה  עונשית ברורה ושקופה באשר למה שחשוב  בעיני המחוקק. מדובר בתיקון חשוב שנועד בין היתר למנוע הפערים הגדולים  שהיו קיימים בעבר בין העונשים שהוטלו על ידי בתיהמ"ש השונים , וחוסר הוודאות והיציבות שנבעו מכך. תיקון  אשר יש בו להעביר מסר עונשי חד, אחיד  וברור מזה שהיה קיים בעבר כשהדגש מושם תחילה על עיקרון ההלימה , עיקרון הדורש מבתיהמ"ש להתייחס תחילה למתחם העונשי ההולם, ורק לאחר מכן ליתר השיקולים, בין אלו התלויים בנסיבות העבירה בין אלו שלא.